החלטה בתיק רע"פ 7257/12

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתן על-ידי כב' השופט ר' בן-יוסף, בתיק עפ"ת 37974-07-12, מיום 06.9.2012. בפסק דינו דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על גזר הדין של בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (להלן: בית המשפט לתעבורה), שניתן על-ידי כב' השופטת ד' ורד, בתיק ת"ד 87-12-10, מיום 01.07.2012.

           ביום 18.10.2012, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתן, כאמור, ביום 06.9.2012.

           לנוכח העובדה, שהבקשה לעיכוב הביצוע הוגשה מיד בסמוך לבקשת רשות הערעור, החלטתי לדון בשתי הבקשות במאוחד.

רקע והליכים קודמים

נגד המבקש הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של אי-מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חצייה בבטחה, לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); ועבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 24.06.2010, בסמוך לשעה 08:00, נהג המבקש, ברכבו הפרטי, ברחוב דיזינגוף בתל-אביב. בהגיעו בסמוך לצומת הרחובות דיזינגוף ומנדלשטם, פגע המבקש בהולכת רגל, אשר חצתה את רחוב דיזינגוף במעבר חצייה המסומן במספר תמרורים בולטים.

           עוד עולה מעובדות כתב האישום, כי המבקש נהג בקלות ראש, לא האט את מהירות נסיעתו עת שהתקרב לאותו מעבר חצייה, לא שם את ליבו לתנאי הדרך, ולא אפשר לנפגעת להשלים את חציית הכביש בבטחה.

כתוצאה מהתאונה נפגעה הולכת הרגל פגיעה רב-מערכתית - קוגניטיבית ופיסית - קשה ביותר, אשר בעטייה נאלצו רופאיה להרדימה ולהנשימה למשך מספר חודשים. בסופם הועברה לשיקום ממושך במחלקה סיעודית בבית-החולים, כאשר היא מרותקת למיטתה ולכיסא גלגלים, ונזקקת לעזרה צמודה בכל תפקודי היומיום.

           לאחר כ-8 חודשים שוחררה הנפגעת לביתה, ומאז ועד היום היא נזקקת לעזרתם הקבועה של שני מטפלים צמודים.

           כתוצאה מפגיעות אלו, הכיר המוסד לביטוח לאומי בנפגעת כנכה בשיעור של 100% לצמיתות, וכנכה תפקודית בשיעור של 175%.

בבית-המשפט לתעבורה, לאחר שכפר תחילה בעובדות כתב האישום, חזר בו המבקש מכפירתו והודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. על יסוד הודאה זו, הרשיע בית-המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

           לנוכח עמדת המדינה להטלת מאסר בפועל בעניין הנדון, התבקש שירות המבחן, על-ידי בית-המשפט לתעבורה, להכין תסקיר מבחן על-אודות המבקש. בתסקיר המבחן שהוגש לבית-המשפט לתעבורה, ביום 19.04.2012, הומלץ, לאור עברו הנקי, השפעת התאונה עליו ו"הרקע הנורמטיבי" של המבקש, כי המבקש ירצה את עונשו בדרך של עבודות שירות, וכי הוא יופנה לסדנה טיפולית לנהגים פוגעים.   

בשלב הטיעונים לעונש התייחס המבקש לשתי טענות מרכזיות, הפועלות, לטעמו, לטובתו. בהתייחסו לנסיבות התרחשות התאונה, טען המבקש, כי עובר לתאונה, שדה ראייתו נחסם על-ידי משאית אשר חנתה בסמוך למעבר החצייה. ובהתייחסו לנסיבותיו האישיות טען המבקש, כי קבלת האחריות מצדו, עברו התעבורתי הקל (יחסית), סבלו האישי ורגשות האשם שחש, הם כולם שיקולים שעל-בית המשפט לתעבורה לשקול לטובתו עת גזירת הדין בעניינו.

           לנוכח טעמים אלו, עתר המבקש כי בית-המשפט לתעבורה יימנע מהטלת עונש של מאסר לריצוי בפועל, וישית, תחת זאת, כהמלצת שירות המבחן בעניינו, עונש של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.

ביום 01.07.2012, גזר בית-המשפט לתעבורה את עונשו של המבקש. בגזר-דינו המרחיב, התייחס בית-המשפט לתעבורה, לכלל נסיבות המקרה ולתוצאותיו החמורות.

           בהתייחס לטענה בדבר נסיבות התרחשות התאונה, הפנה בית-המשפט לתעבורה להלכתו של בית-משפט זה אשר קבעה, כי נהג אשר החליט לחצות מעבר חצייה, בהיעדר שדה ראייה פתוח, חזקה עליו, כי צפה שהולכי רגל יימצאו על-פני מעבר החצייה וכי הפגיעה בהולכי הרגל, בנסיבות אלה, עלולה להיות קטלנית. לפיכך, חזקה על אותו נהג כי לקח על עצמו סיכון בלתי סביר לגרימת תוצאה קטלנית. אשר על כן, קבע בית-המשפט לתעבורה, כי טענה זו אינה פועלת לטובתו של המבקש.

           בהתייחסו לטענה בדבר נסיבותיו האישיות המקלות של המבקש, הפנה בית-המשפט לתעבורה, להלכה אשר יצאה מלפני בית-משפט זה אשר קבעה, כי עצם היותו של נאשם אדם נורמטיבי, אינה בגדר נסיבה מכרעת לעניין העונש הראוי. זאת לנוכח העובדה, כי עבירות מסוג זה מבוצעות, במקרים רבים, על-ידי אנשים נורמטיביים.

           לסיום דבריו, ייחד בית-המשפט לתעבורה חלק נכבד מגזר-דינו לתוצאות המעשה והשלכותיו על רף הענישה הראויה במקרה הנדון. בית-המשפט לתעבורה קבע, תוך הסתמכות על הלכותיו של בית-משפט זה, כי במקרים שבהם, אך כפסע בין החבלות שנגרמו כתוצאה מתאונת הדרכים לבין גרימת מוות כתוצאה מאותה התאונה, יש להחמיר בעונשם של הנאשמים.

אשר על כן, השית בית-המשפט לתעבורה על המבקש, חרף המלצת שירות המבחן, עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל ועונש של פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 6 שנים. בנוסף לכך, השית בית-המשפט לתעבורה על המבקש עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי למשך של 3 שנים.